טקס יום הזכרון תשע"ח

ושום סלע – תרצה אתר

ושום סלע לא יזיז אותי מפה
ושום ענק נורא לא יוכל לי
אני רוצה רק פה
אני רוצה רק פה
ושום טייפון לא יעזור
ושום סופה

ובשנת השבעים למדינה, אני מביטה אחורה בגאווה, על הישגי המדינה הנפלאה הזו, שלמרות הקושי והמאבקים מהווה היום דוגמה ומופת לעולם כולו בנושאים רבים ומגוונים,

אני צופה קדימה בתקווה, וחיה את ההווה המורכב שלנו כאן במדינה, בתחושה אדירה של אחריות,

ואני יודעת שלמרות המחירים הכבדים כבדים,

שום סלע לא יזיז אותי מפה
ושום ענק נורא לא יוכל לי
אני רוצה רק פה
אני רוצה רק פה

הפחד הגדול ביותר, שמלווה הורים מרגע לידת ילדם הוא הפחד מהדפיקה בדלת.
אין הורה במדינת ישראל שהפחד מהדפיקה הנוראה הזו בדלת לא מלווה אותו כענן מעל הראש.

ורדה פומרנץ אמו של דניאל תלמידנו היקר שנפל במבצע צוק איתן ספדה לו על קברו: "אחרי שהשתחררתי מצה"ל ופשטתי מדים כי אזלו כוחותיי מלתמוך במשפחות שכולות ומשפחות של נעדרים, כל כך עצוב לי להודות בפנייך שידעתי. כל הזמן ידעתי שיבוא יום בו ידפקו גם על הדלת שלי אותם מבשרי רעות לובשי מדים".

תְּחִלָּה בּוֹכִים.
אַחַר – כָּךְ הַבֶּכִי מִתְאַבֵּן.
אַחַר – כָּךְ זוֹכְרִים דָּבָר אֶחָד וְיָחִיד:
אֶת נְפִילַת הַבֵּן.

וְשוֹתְקִים.
וְקָמִים מִן הַכִּסֵּא. וְיוֹשְבִים. וְקָמִים. וְשוֹב.
וְיוֹדְעִים דָּבָר אֶחָד וְיָחִיד:
לֹא יָשוֹב
(אברהם חלפי)

התכנסנו כאן כבכל שנה לרגל ציון יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולנפגעי פעולות האיבה.
אבל השנה איננה ככל השנים, שהרי עומדות רגלינו בפתחה של שנת השבעים להולדתה של מדינת ישראל.

מדינה, שרבים ממקימיה היו אודים מוצלים מאפר, מהאסון הגדול ביותר, שפקד את העם היהודי והאנושות כולה.

אפשר לומר בביטחון, שכל העולים לא"י בכל תולדות הציונות באו לכאן ממקומות, שלא רצו בהם, שאיימו על קיומם, וכולם התלכדו כאן לכדי עם אחד, מחוזק, שהיה לו יעד אחד מרכזי ומשותף: להקים כאן מדינה יהודית לעם היהודי בא"י, מדינה שתהיה מקלט ומפלט לכל יהודי שיחפץ בכך או שיצטרך זאת. מדינה בה יוכל העם היהודי להיות, ככתוב בהמנון הלאומי שלנו: "עם חופשי בארצנו, ארץ ציון וירושלים."

היו מי שביקשו לומר, שהשיבה לא"י היא עלייה של עם ללא ארץ, שהגיע לארץ ללא עם! אבל לא כך היו פני הדברים.
ההקמה של המדינה המופלאה הזו הייתה והיא עדיין כרוכה במאבק איתנים, המאבק הזה גבה וגובה יום יום קורבנות מקרב הטובים שבבנינו, שבמותם ציוו לנו את החיים.

המשפחות השכולות, לא זקוקות ליום הזיכרון הזה.
המשפחות זוכרות יקיריהם כל שנה, כל יום כל שעה.
המשפחות זקוקות אולי ליום אחד של שכחה.

אנחנו מחויבים לממש את צוואת-הנופלים במלואה: להמשיך להקים כאן בית, לטעת עץ, ללדת ילד, לגדל את הילד הזה ולהיאחז כאן מאז ולתמיד.

כמאמר השיר, שבו פתחתי: "ושום סלע לא יזיז אותי מפה, ושום ענק נורא לא יוכל לי... ושום סופות ורעשים לא יעזרו...אני רוצה רק פה...אני נמצאת רק פה..."

בזכותם.
יהי זכרם ברוך!

זהבית גולדמן

לתמונות מהטקס:
https://photos.app.goo.gl/4o7zZRajjfbKFb493