דברי וועד ההורים

ילדים יקרים שלנו, אתם לקראת ה"מסע לפולין" ואנחנו הוריכם יודעים, כי למרות ההכנה הנפלאה שאתם עוברים, אתם רחוקים מלקלוט ולהבין מה צפוי לכם במסע הזה. זה "לא הולך להיות טיול" לחוץ לארץ. אנחנו כנראה, מתרגשים הרבה יותר מכם, כי אנחנו יודעים שאתם בדרככם לאחת מההתמודדויות והחוויות הקשות ביותר בחייכם. אנחנו יודעים שבשובכם מהמסע הזה תמשיכו להיות ילדינו ואפילו תראו ממש אותו דבר, אבל, ילדים שלנו, אתם תהיו כבר אחרים. המסע הזה יהפוך למשא כבד על כתפיכם ובמידה רבה יעצב אתכם וישפיע על עתידכם. רק שם, אולי תבינו באמת, שאתם ניצבים בפני מכונת ההשמדה, הגדולה, האיומה והזוועתית ביותר שידעה ההיסטוריה האנושית. מכונת השמדה משומנת ונבזית, שאיימה על המשך קיומו של העם היהודי. תצעדו שם על אדמה, בה הושמדו מיליוני יהודים, שפשעם היחיד היה יהדותם. אדמה בה קבורים עולמות שלמים של נערים ונערות בני גילכם שהיו ואינם עוד ורק התחנות בהם תעברו נותרו לספר את סיפורם. להיות שם זה אומר: לגייס כוחות, על אף סערת הרגשות. לנסות להתחבר, על אף הקושי להתגבר. לרצות להבין, על אף שהראש וגם הלב אינם יכולים להאמין. אבל יותר מכל זה אומר: שלמרות הזוועה ולמרות השואה, יש לו לעם ישראל תקומה. יש לו לעם ישראל מדינה, יש לנו יכולת להגן עליה, כי יש לנו צבא. אתם השותפים למסע, תלמידי ההיום וחיילי המחר, אתם, אתם ההוכחה. אז צעדו שם על האדמה הארורה הזו, כשאתם זקופים ומלאי גאווה, הצורר הנאצי, ניצח את הקרב, העם היהודי הוא שניצח את המערכה. צעדו לזכר הנספים, כאילו הכרתם אותם אישית. צעידתכם זו תהיה לכבודם, גם נקמה חרישית. זכרו כשתצעדו שם, תלמידים - יהודים ישראלים, שאינכם צועדים לבד, עיני הנספים נשואות אליכם ומסעכם הוא זיכרון לגבורתם, לעולמי עד ואנחנו הוריכם, בליבנו אתכם, גאים מאד ומחבקים חזק, כל אחת ואחד. באהבה רבה בשם ועד ההורים, הגב' ורדה פומרנץ