רשימת האתרים בהם נבקר

טרבלינקה מחנה טרבלינקה היה אחד משלושת מחנות המוות שהוקמו במסגרת "מבצע ריינהרד", שמטרתו היתה חיסולה הסופי של יהודות פולין. שני המחנות האחרים היו בלז'ץ וסוביבור. במחנות אלה לא נערכה סלקציה. הכשירים לעבודה לא הופרדו מן האחרים – כולם נידונו למוות. המקום ליד כפר קטן בשם טרבלינקה, סמוך לעיירה מלקיניה, שהיא צומת מרכזי של מסילות ברזל על הדרך מוורשה לביאליסטוק. המחנה נבנה בלבו של יער והיה מוסתר היטב. בנייתו הושלמה ביולי 1942, באותו קיץ שבו החלו הגירושים הגדולים מגטו וורשה ומגטאות אחרים ברחבי פולין. הגרמנים הסוו היטב את המחנה. שלוחת הסילה, שהובילה אל תוך היער, הגיעה ל"תחנת רכב רגילה". לא היה אפשר לחשוד שמאחורי החזית, התמימה כל כך למראה, נמצא התופת. המחנה חולק לשני חלקים. המחנה התחתון אליו הגיעו הרכבות. שם הופשטו מבגדיהם וחפציהם נלקחו מהם. בצד עמדה "מרפאה" וגדל הצלב האדום התנוסס מעליה. לשם נשלחו חולים וזקנים ל"טיפול". מעבר לדתלת המרפאה היה בור גדול וכל הנכס נורה בעורפו ונפל אל הבור. האחרים נדחפו לשביל צר המוסתר משני צידיו בגדרות ובענפי עצים. שם עמדו תאי הגזים, שהופעלו בידי האוקראינים שפעלו בשירות הנאצים. בדרך לתאי הגזים נלקחו מהקורבנות טבעות זהב. עם כניסתם לתאים, נגזזו שערות ראשן של הנשים. לאחר מכן הופעל מנוע טנק רוסי ישן, והגז חדר פנימה. כעבר חצי שעה הכל הסתיים. התאים נפתחו, ואסירים יהודיים – זונדרקומנדו העבירו את הגוויות לבורות ענק ושם נקבו. במשך החודשים יולי 1942 – אוגוסט 1943 נרצחו במחנה מעל 850,000 יהודים, ובהם 300,000 יהודי ורשה, יהודים מערים ועיירות ברחבי פולין וגם מארצות אחרות. אושוויץ - בירקנאו אושוויץ היה מחנה הריכוז וההשמדה הגדול ביותר שהקימו הנאצים. בראשו פיקד רודולף הס. המחנה הוקם כ-60 ק"מ מערבית לקראקוב בסמוך לעיירה הפולנית אושווינצ'ים, הנמצאת ליד שפך הנהר סולה לתוך הוויסלה, במערב גליציה שבפולין. זהו איזור ביצות והאקלים בו ערפילי וקשה. מחנה אושוויץ היה בעצם מערכת שלמה של מחנות שהשתרעו על שטח עצום. תשלובת המחנות התחלקה לשתי קבוצות עיקריות: 1. אושוויץ 1: התחיל לפעול במאי 1940. הוקם במקור כמחנה צבאי אוסטרי ומזכיר כפר שליו. היה בכל שנות קיומו מחנה ריכוז לאלפי אסירים פולנים, יהודים ורוסים. לא שימש במקור כמחנה המתה ורצח. מאות אלפי אנשים מתו במחנה כתוצאה מתנאי החיים האיומים, תת תזונה, מחלות, מכות, עינויים נוראים, ניסויים רפואיים וניסויי המתה בגז. 2. אושוויץ 2: המכונה בירקנאו. הוקם במרחק של 3 ק"מ מאושוויץ 1 במטרה מוגדרת: חיסול יהודי אירופה. החל לפעול באוקטובר 1941. מחנה השמדה ורצח המוני בתאי גז. לבירקנאו השתייכו מחנות חקלאיים קטנים ואף מעבדות כימיות. באושוויץ נרצחו 20,000 יהודים ביום. תוך 25 דקות מרגע שהגיעו האנשים ניתן היה לסיים את תהליך ההמתה. זה היה בית חרושת למוות. "פס ייצור" המשוכלל ביותר בעולם שמטרתו – השמדה. באושוויץ נערכו ניסויים רפואיים בבני אדם בפיקודו של ד"ר מנגלה. ורשה - אתרים בגטו אנדרטת המרד – האנדרטה לזכר לוחמי הגטו, הוקמה בלב הגטו לשעבר, ברחוב זמנהוף. היא נבנתה בידי הפסל נתן רפופורט ז"ל והעתק מדוייק שלה מצוי ב"יד ושם" בירושלים. ליד האנדרטה מתקיימת מדי שנה העצרת הממלכתית לציון יום המרד בגטו. האומשלאגפלאץ – כיכר ליד רחובות זמנהוף וסאבקי בצפון גו וארשה סמוך לתחנת רכבות משא וליד בית הספר המקצועי. מחצר האומשלאגפלאץ, לאחר ריכוזם, נשלחו רוב יהודי וארשה לטרבלינקה ומיעוטם למחנות אחרים. התחנה החלה לפעול עם האקציות הראשונות בקיץ 1942. כיום שטח האתר מצוין בקיר כמצבה ובו כתובות בפולנית, יידיש ועברית המציינות את המקום. מילא 18 – הבונקר הראשי של א.י.ל (הארגון היהודי הלוחם) בוורשה בימי מרד אפריל. לאחר השריפות הגדולות בגטו ואובדן הבסיסים, התרכזו בו פלוגות לוחמים רבות ועמהן מפקדת הארגון. ב-8 במאי הקיפו הגרמנים את הבונקר. מאחר שאפסו הסיכויים, שלחו לוחמים רבים יד בנפשם, ויש ביניהם שהורעלו בפצצות גז שהוטלו פנימה. למעלה מ-100 לוחמים, וביניהם מרדכי אנילביץ, מפקד המרד, מצאו בו מותם. מהבונקר לא נותר דבר. אחרי השחרור הוקם גלעד במקום. מקומות נוספים: - כיכר שלושת הצלבים - הגשר (פינת ז'לנה-חלודנה) - הכנסייה – כיום מול דז'לנה 34 - יציאה דרך תעלות הביוב של א.י.ל - זיהוי כניסות וחומות הגטו. - בניין היודנראט (פינת זמנהוף – מרדכי אנילביץ) ורשה - אתרים יהודיים בית הכנסת נוז'יק – הוקם ב-1899, והוא אחד מחמשת בתי הכנסת הגדולים בוורשה. מיקומו ברחוב טברדה באחת החצרות. ייחודו של בית הכנסת הוא בהיותו אבן פינה בתולדות הנגינה היהודית הדתית וזימרת בית הכנסת. הוא המה מתפלים חובבי נגינה שנהרו אליו ממרחקים. בית הכנסת נחרב בזמן השואה ושוקם בכספים יהודיים ובעידוד ממשלת פולין. הוא נחנך מחדש ב-1983 ומשמש כיום בית הכנסת המרכזי. כמעט שאין בו מתפללים. התאטרון היהודי – תזכורת קלושה לתיאטרונים שפעלו בוורשה מאז אמצע המאה ה-19. בתקופת הגטו פעלו תיאטרונים יהודיים ובהם 135 שחקנים, מהם ניצלו שניים. כיום בניין התיאטרון היידי ניצב בקרבת רחוב טברדה. רוב השחקנים אינם יהודים ושפת היידיש היא רק לצורך המחזה. בית קורצ'אק – בית היתומים היהודי עומד על תילו ומשמש גם כיום בית לילדים חסרי אמצעים. הבית נמצא ברחוב קרוכמלנה 92 דאז, היום ברחוב יאקטורובסקה 6. בחזית הבית אנדרטה לזכרו של קורצ'אק ועוד אבן זיכרון לפולני פיוטר זלבסקי, שהיה עובד בבית היתומים והתעקש ללכת יחד עם קורצ'אק וילדיו לגטו ועל כך נענש קשות בידי הגרמנים. בית הכנסת ברחוב טלומצקה – בית הכנסת הגדול שהיה גם בית הכנסת הייצוגי של ורשה. בית הכנסת הזה הוא היחיד שהוקם בחזית הרחוב בעוד שיתר בתי הכנסת היו חבויים בחצרות. בית הכנסת התקיים 65 שנה ונחרב בתקופת השואה. פיצוץ בית הכנסת ב-16 במאי 1943 בטקס רב רושם סימל את סיומו של מרד גטו ורשה. על חורבות בית הכנסת הוקם לפני 20 שנה בית משרדים רב קומות שלא הושלם, כיוון שעל פי האמונות הטפלות, כל מי שמנסה להשלים את הבית נפגע. המכון היהודי בורשה – שוכן ברחוב טלוצמקי ועיקרו הוא הארכיון שבו מצויים שני הכדים של ארכיון "עונג שבת" בגטו ורשה. המכון מצוי בבניין הסיפרייה היהודית שנשרף על ידי הגרמנים. כן מצוי במכון ארכיון ובו כרטסת מדויקת של יהודים, תעודות מקוריות גרמניות, תעודות יהודיות מהמאה ה-18 ועוד. קרקוב עיר בדרום פולין, מספר תושביה 535,400. אחרי גל ההגירה בשנים 1967-69 נותרו בעיר 700 יהודים, זקנים ברובם. ראשוני היהודים הגיעו לעיר עם המהגרים הגרמנים באמצע המאה ה- 13. ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בקראקוב כ- 60,000 יהודים. הרדיפות החלו עם כניסת הגרמנים ב6- בספטמבר 1939, ובתחילת דצמבר נערכה האקציה הראשונה נגד ריכוזי היהודים ב"אזור השמיני". באותו חודש מינו הגרמנים יודנראט בן 24 חברים, בראשות ארתור רוזנצוייג. באפריל 1940 נצטוו היהודים לפנות את העיר תוך ארבעה חודשים. יצאו 35,000 ו15,000- קיבלו היתרים מיוחדים להישאר. בפברואר גורשה קבוצה נוספת. ב21- במרס 1941 הוקם גטו לכ20,000- יהודים, ביניהם מגורשים מקהילות סמוכות. ביוני 1942 נשלחו למחנה המוות בלז'ץ בשלוש סלקציות 5,000 איש, ומאות נרצחו בגטו עצמו. בסוף אוקטובר באותה שנה יצא לבלז'ץ משלוח נוסף של 6,000. אנשים בבית החולים היהודי במושב הזקנים וילדי בית היתומים נהרגו במקום. את 10,000 היהודים האחרונים רצחו במקום או הובילו לאושוויץ במרס 1943. יושבי מחנה העבודה בגטו הועברו למחנה פלאשוב.אחרי המלחמה יצאו ממחבואם יהודים מעטים. אלפים אחדים חזרו מגלות רוסיה, אך לא השתקעו בעיר מחשש לפוגרומים. בית הכנסת הוותיק ביותר הפך למוזיאון יהודי, ובין העלמין הישן שופץ בכספי תורמים מארצות הברית וקנדה. לובלין עיר במזרח פולין, כ-160 ק"מ מדרום מזרח לוורשה. 1.9 מיליון תושבים. לובלין היא מרכז תעשייה, תחבורה, מינהל ותרבות. ביער ובסביבתה מפעלי תעשייה לייצור מטוסים, משאיות, מנועים, מכונות חקלאיות, ציוד תעשייתי, מעשירי עבודה, מוצרי טקסטיל, עור, עץ וטבק, משקעות אלכוהוליים, מזונות ועוד. לובלין משמשת מרכז לעיבוד התוצרת החקלאית של סביבתה. היא מהווה צומת חשוב של מסילות ברזל וכבישים. דרכה עוברת מסילת הברזל הראשית מוורשה ללבו, לקייב ולאודסה. יש בה שתי אוניברסיטאות, בית ספר לרפואה ובתי ספר גבוהים לחקלאות, למקצועות טכניים שונים ולאומנות. ב-1941, בתקופת השואה הוקם בעיר גטו, שנכלאו בו כ-37,000 יהודים. כמעט כל תושבי הגטו חוסלו. מחנה המוות מאידנק הוקם בידי הנאצים בפרבר של לובלין, וב-1943 הושמדו בו כ-18,000 מיהודי לובלין. בתום מלחמת העולם השנייה נתאספו בלובלין כ-900 יהודים ששרדו מבני לובלין ומהקהילות אחרות. בעיר הוקמה אנדרטה לקדושי השואה. פלאשוב . מחנה כפייה נאצי באזור קרקוב, שפעל מיוני 1942 עד ינואר 1945. פלאשוב היה גם המקום שבו שרדו יהודי קראקוב והסביבה. באפריל 1943לאחר חיסול גטו קראקוב הובאו כ6,000- יהודים למחנה. בספטמבר 1943 הובאו כ2,000- יהודים למחנה מגטו טרנוב. בינואר 1944 כ1,300- - בעיקר נשים – הובאו מהונגריה. בתקופה מסויימת הגיע מספר אסירי המחנה ל20,000-. האסירים עבדו במתכת ובזכוכית וכן בבגדים מטעמן של חברות גרמניות, ואחרי כן התנאים הורעו וניתנו עבודות פרך במחצבת האבנים. במרס 1944 נשלחו חלקם למוות באושוויץ וחלקם למחנות ריכוז כמטהואזן, שטוטהוף ופלוסנבורג. לקראת סיום המלחמה נצטוו קבוצות יהודים במחנה לשרוף כ9,000- גופות שהוצאו מתוך 11 קברי אחים. בסוף 1944 רק 600 אסירים היו עדיין בחיים, ומספר שבועות לאחר מכן חוסל המחנה. מפקד המחנה היה קצין האס-אס אמון גת, והוא נידון למוות על ידי בית המשפט בקראקוב ב-1946. מאיידנק מאידנק הוא מחנה ריכוז והשמדה שהוקם באוקטובר 1941 בפרפרי לובלין, על ידי שבויי מלחמה יהודים שהוחזקו במחנה ליפובה בלובלין. דרך המחנה עברו קרוב ל-500,000 אסירים מ-28-ארצות, ומתוכם נספו כ-360,000-איש. כ-60% מהם מתו מהתנאים הקשים ששררו במחנה – רעב, תשישות, מחלות ומכות – וכ-40% נספו במבצעי השמדה המוניים – תנאי גזים והוצאות להורג. כשליש מהנספים היו יהודים. המחנה חולק ל-5 יחידות שנקראו "שדות". ה"שדות" הוקפו בגדר תיל מחושמלת ובמגדלי משמר. ממערב לשדות הוקמו בתי מלאכה ומחסנים, ומצפון צריפים למגורים של צוות הס.ס. בין שדה 1 לשדה 2 הוקמו ב- 1942 שני תאי גז ומתקנים לשריפת גופות. המגורים במחנה היו בצריפים מותאמים ל-250 איש כל אחד, ובהם דרגשי עץ. בפועל הוכנסו לכל צריף כ-500 איש. סדר היום במחנה התחיל ב-4.30 במפקד בוקר. יום יום נספו מספר אסירים תוך כדי עבודה מפרכת בסלילת כבישים, עבודות בניין וסחיבת ציוד בטחוני. בתחילה חוסלו אנשים בירי ביער הסמוך. לאחר הקמת מתקני ההרעלה בגז והמשרפה, נעשתה ההשמדה במתקנים אלה. לאחר ההרעלה הועברו הגוויות על ידי האסירים למשרפה. התפוקה היומית כ-100 גוויות ליום. המשרפות פעלו יום ולילה. לאחר המתת הקורבנות טפלה יחידה מיוחדת בעקירת שיני הזהב מפי הגוויות. עקב המרידות בגטו ורשה ובביליסטוק, וכן עקב המרידות במחנות סוביבור וטרבלינקה, הורה הימלר ב-14 לאוקטובר 1943 על חיסל היהודים בכל איזור לובלין. בסוף אוקטובר החלו בחפירת 3 חפירות ענקיות וב-3 בנובמבר התרחש שם הטבח הגדול. ביום אחד נורו כ-18,000 יהודים במכונת יריה. רק כמה מאות אסירי מאידנק שרדו את התופת והועברו ליחידת ה"זונדרקומנדו" שמטרתה הייתה לפתוח קברים ולשרוף גוויות, לשחוק את העצמות במכונת טחינה כדי לטשטש את עקבות הרצח ההמוני. במאידנק הושמדו בין 120,000 ל-200,000 יהודים.