יומני מסע

קטעי יומן של התלמידים

הסיפור שלי- שיר-לי ליכטמן, יב 1
13.11.05
"למה יאנוש קורצ'אק היה צריך לגור רחוק כל-כך?" שאלה אחת הבנות במהלך הנסיעה.
"אנחנו לא נוסעים לבית היתומים" הסביר לה המדריך, "אנחנו נוסעים לגורה-קלוואריה" - "אה... טוב, זה עוד רחוק?".
אני מתעלמת, היא לא יודעת מה החשיבות של המקום הזה בשבילי, כמה חשוב לי באופן אישי לבקר בגור.

בתום הנסיעה עצרנו מול בניין לבנים שנראה די ישן. ניתן היה להבחין במגן דוד, בעצם שניים – אחד על כל דלת. קפאתי לרגע – זה בדיוק כמו בתמונות שסבתא צילמה כשהיא נסעה לפולין.
"מה, אז הביאו אותנו לראות עוד בית כנסת?", מישהי הייתה חייבת לפלוט איזו אמירה שתגרור אחריה התייחסות של השאר.
עניתי לה נעלבת אך מלאת גאווה כי זהו לא בית כנסת, זה ביתו של הרבי מגור, שם נהגו להיאסף חסידי העיירה ולהקשיב לדרשותיו. (אני לא חושבת שזה גרם לה לשנות את דעתה.)
"מאיפה את יודעת את כל זה?" התעניין אחר.
"אביה של סבתי גר כאן לפני המלחמה" עניתי.
"אה.. מגניב" הוא השיב.
ירדנו מהאוטובוס. הספקתי לצלם את בית המדרש שניות מעטות לפני שהחשיך לחלוטין. עם כניסתי נפעמתי למראה העמודים המיתמרים מעלה, אותם עמודים עליהם נהגו סבי ושאר חסידי העיירה לטפס כדי לשמוע את דרשת הרבי טוב יותר.
צילמתי כל מילימטר, הרגשתי וידעתי שאני חייבת. אני אשוב הביתה עם תמונות מהעיירה של סבא.
בעיקר התמונות הן לסבתא, אני יודעת כמה זה חשוב לה. המדריכים, רותי ורועי, כינסו אותנו מחוץ לבית הרב. את ההדרכה על המקום לא רציתי לפספס, היה לי חשוב לשמוע מה אחרים יודעים וכיצד הם מתייחסים לעיירה.
כמובן שלא הספקתי לשמוע – הקב"ט הבטיח וקיים: בליווי מכובד (ניסים סער, איציק מרקל ומדריך פולני)
יצאתי לכיוון בית משפחת ציקרט ברחוב SWIERCZEWSKIEGO 15/17. במהרה התברר כי שם הרחוב שוּנה וכי הוא נמצא במרחק שני רחובות בלבד מבית המדרש.
בדרכנו סיפר איציק כי הוא נוהג ללוות תלמידים רבים המבקשים לראות את בתי המשפחות שלהם.
הוא סיפר שכבר חווה בעבר כמה סיפורים מרגשים של תלמידים ומורים שביקרו בבתי המשפחות.
אני חשבתי לעצמי שחבל שהקב"ט התעקש שאלך לראות את הבית. אולי היה עדיף לו רק היינו עוברים על פני המקום באוטובוס, כמו שסבתא עשתה כשהייתה פה לפני 8 שנים. היה לי ברור שאין כאן כל סיפור מרגש, וודאי לא סיפור שידמה לאותם סיפורים שהזכיר איציק.
אני הולכת לראות לבנים, לבנים שלא משאירות כל זיכרון ועדות לכך שמישהו מבני משפחתי חי כאן בעבר.

הגענו, ולפנינו ניצב בניין דירות בן 3 קומות. בחזית ישנה מרפסת. פתח הכניסה הראשי,
המשותף לארבעת הבניינים שמספרם בין 15 ל-19 הוביל אותנו בחשיכה לצדו האחורי של הבניין, משהו כמו חצר פנימית המשותפת למספר בתים.
מצאנו את הכניסה לבניין 15/17. ניסים לא הפסיק לצלם אותי, ממש ליד כל מרצפת בבניין. איציק שאל אם אני יודעת את מיקומה של הדירה.
מכיוון שלא ידעתי החלטנו שנתחיל לחפש. כשהגענו לקומה השלישית מצא הוא על אחד המשקופים סדק. השערתו הייתה כי זהו סימן למזוזה שנתלתה שם בעבר. לי זה לא היה נראה הגיוני.
דלת העץ נראתה חדשה יחסית, והסדק היה נראה מקרי לגמרי.

בדרך חזרה לבית המדרש סיפרתי לניסים שרותי ביקשה ממני לספר לכל הקבוצה אודות סבא וחייו בגור.
אמרתי לו כי אני לא בטוחה שאני רוצה לספר, וכי אני יודעת ששאר חברי הקבוצה לא יתעניינו ואולי אף לא יקשיבו.
הוא סיפר לי כי עם אחת המשלחות אותן ליווה יצא איש עדות, אביו של אחד התלמידים. המשלחת כולה יצאה באחד הערבים לארוחה במסעדה.
התלמידים התנתקו לחלוטין ממה שעבר עליהם בבוקר אותו היום, והיה לו ברור שסיפור עדות, או כל דבר שיזכיר להם את מה שעברו בבוקר הוא הדבר האחרון שהם רוצים לשמוע.
איש העדות החל מספר את אשר עבר עליו בתקופת השואה. במשך כשעה ורבע ישבו התלמידים כשהם מרותקים לכל מילה ומילה מדבריו.
ניסים הסביר לי כי כאשר שומעים את הסיפור ממקור אותנטי הוא מושך אליו את המאזינים. אמנם אני לא מקור ראשון, אך הקשר האישי שלי לסיפור הוא זה שימשוך אליו את השומעים.
נמלאתי שמחה והחלטתי שאני אספר את הסיפור. בנוסף, לא ידעתי הרבה, כל שהתכוונתי לספר היה מתוך דברים מעטים שזכרתי.
אם הייתי יודעת על כך מוקדם יותר, ודאי הייתי מכינה משהו מבעוד מועד. הגעתי חזרה לקבוצה, וסיפרתי את מה שידעתי:
בזמן שדיברתי כבר גערו בנו שאנחנו מאחרים. המשכתי בכל זאת לספר את הסיפור, למרות שידעתי שלא כולם מקשיבים. בסוף דברי ניגשה דנה וחיבקה אותי. אסף אמר שהיה מרגש.
הייתה זו הרגשה טובה לדעת שיש מי שהקשיבו והתרגשו. מאוחר יותר אמרה רותי במלון: "השיא היה כשדיברת, סיפרת על סבא, ריגשת את כולם.
מי היה מאמין שזה היה רק תחילתו של מה שעוד צפוי לך?". אני מסכימה עם כל אחת ממילותיה של רותי.
לא יכולתי לנחש כי כך יסתיים מסעי לפולין. נכנסנו לבית המדרש, שם החלה כבר פעילות משותפת של שאר הקבוצות.
אילן אמר משהו וגילי הקריא קטע. נאמר לנו כי ישנו כאן אדם, אברהם (אברום) פרייס שמו.
הוא אחד משני האנשים היחידים, תושבי העיירה, ששרדו את השואה. הוא סיפר על עצמו, על מה שעבר בשואה ועל העיירה שתושביה החסידים נשלחו להשמדה.
בתקופת המלחמה החביאה אותו משפחה נוצרית בביתם. כיום הוא נשוי לבת המשפחה, המסרבת לכך שיגיע לארץ.
ניסיתי להקשיב, אך תוך כדי דבריו לחשה לי רעות: "נו, אז את הולכת לשאול אותו אם הוא הכיר את סבא שלך?". "אולי...", עניתי. הייתי בטוחה שהוא לבטח אינו מכיר את סבא.
הוא נראה אדם צעיר.
סבי, לו חי היום, צריך היה להיות היום לפחות בן 90 שנה. נגמרו התירוצים. הוא המשיך בסיפור וציין כי הוא בן 90.
מאותו הרגע האמנתי שיש סיכוי. ניתן לנו מעט זמן לשאול אותו שאלות. התביישתי לשאול בפומבי. אם הוא לא מכיר את סבא, אני ארגיש לא נעים.
לעומת זאת, אם הוא כן הכיר... אני לא אדע מה לעשות. רעות בכל זאת דחקה בי שאשאל. הצבעתי. אחד אחר אחד שאלו התלמידים שאלות.
"שאלה אחרונה" קרא גילי. סימנתי לו בידי כי שאלתי חשובה מאוד.
הוא לא שם לב לכך. מישהו אחר קיבל את רשות הדיבור. בלי לחשוב יותר מדי לקחה אותי רעות למרכז הבמה שם עמדו הוא ושרה, שתרגמה את דבריו מיידיש.
רעות ביקשה משרה שתסביר לו מה אני רוצה לשאול. הוא שאל לשם המשפחה.
"ציקרט", עניתי.
הוא הזכיר כי בני המשפחה עבדו בברזל, אך לא יכולתי לאמת, כי לא ידעתי יותר מדי.
הוא הזכיר את שמו של סבא "מנדל" (עניתי לו "כן, מנחם") והוסיף כי אני דומה לו. הוא המשיך וציין את שמם של שאר האחים ואת שמה של אמם.
הראיתי לו את כתובת הבית וראיתי שגם הוא מתרגש. הוא סיפר כי סבא היה בתנועה הציונית, עלה לישראל ועסק בצבעות.
בדיוק, הכל נכון, הכל מדויק. הוא הכיר את סבא שלי.
רן מיהר לשאול אותי אם יש לי קרובי משפחה שדוברים יידיש. "סבתא יודעת קצת",
ואז חשבתי על זה שאולי יהיה לה קשה לדבר, רק לפני שנים מעטות למדה את השפה.
לא היה זמן להרהר. רן חייג לסבתא.
הוא אמר שהקו תפוס - שיחה ממתינה. זהו, בעצם כאן זה נגמר, חשבתי לעצמי. סבתא לעולם אינה עונה לשיחות ממתינות.
צלצלתי הביתה בכדי שינסו להשיג את סבתא ולבקש ממנה שתענה לטלפון.
בתום השיחה שאלתי את רן אם אני יכולה לחייג שוב לסבתא (אחרי הכל השיחות הן על חשבון בית הספר).
"כמובן, את צריכה בכלל לשאול? צלצלי מהר!". אילן מיהר להוסיף בצחוק: "כשנגיע למלון, תחזירי לנו את הכסף".
בינתיים, ראיתי אנשים הולכים ויוצאים מבית המדרש (כאשר ביצעתי את שיחות הטלפון יצאתי החוצה, בשביל שיהיה שקט).
סבתא ענתה.
ניסיתי להסביר לה מה בדיוק קורה, אבל הבכי בלע את המלים. נכנסתי חזרה לבית המדרש.
חצי מתלמידי המשלחת וכמעט כל המורים והמדריכים עדיין עמדו שם.
הרעש היה נוראי. תוך שניות השתיקו את כולם והגשתי את הטלפון לאברהם.
יידיש אני לא יודעת, ומלים מעטות שכן הבנתי לא תרמו הרבה.
הפסקתי להקשיב, הבכי היה עצום. הנחתי את ראשי על כתפה של רעות ובכיתי.
שרה תרגמה לי חלק מהשיחה. הוא אמר שישנה אצלו תמונה כלשהי שאותה הוא ירצה לתת לי.
הדמעות לא הפסיקו. נעמדנו זה ליד זה.
המצלמות נשלפו והפלאשים סנוורו. למרות שכמעט כולם לא באמת הבינו מה קרה שם באותם דקות, הייתה תחושה מיוחדת.
נתתי לאברום את כתובתה של סבתא והוא נתן לי את כתובתו שלו.
מישהו מהנוכחים צחק, אמר שזה נראה כמו חתימה על כתובה וביקש עדים.
עליתי חזרה לאוטובוס עם דמעות בעיניים. כולם סביבי הקיפוני וביקשו לדעתם על מה שקרה ועל סבא.
סיפרתי כל מה שידעתי, כל מה שיכולתי לספר.
הכל היה מבולגן, אבל הקשיבו. עכשיו הבנתי למה ניסים התכוון. ידעתי שהם מקשיבים כי הם רוצים לשמוע.
כשחזרנו למלון לא ממש רציתי לרדת לארוחת הערב, אבל ירדתי.
שאלתי את עמוס כמדי יום אם הוא כבר העתיק את התמונות ממצלמתו למחשב.
הוא אמר שכן ושכולן כבר נמצאות באתר בית הספר.
"ביום כזה הייתי חייב להעלות אותן כמה שיותר מהר". דיברנו מעט על מה שהיה היום. הוא אמר שרבקה צובל סיכמה זאת בצורה הטובה ביותר:
"זו הייתה חוויה אישית של שיר-לי. היא פגשה אדם שנתן משמעות שונה למסע הזה בשבילה. בנוסף, הייתה זו חוויה לכולם – הסיפורים האנושיים שמעבר ללבנים ולסיפורים הכתובים.".

איני יודעת עדיין כיצד זה ימשך.
אני מחכה ומצפה לשוב לארץ ולשמוע יותר מסבתא.
אני כרגע עדיין לא קולטת את ההשפעה של זה, אך בטוח שיש כזו.
בערב דיברתי עם אמא. היא אמרה שזה הגורל.
הגורל שלי, נינתו הבכורה של סבא, למצוא בפולין אדם שהכיר אותו. לגרום אושר לכל המשפחה.

איזה מזל שיש לי גורל כזה...

שיר-לי ליכטמן
המסע לפולין

רשמים ממאידנק- היום החמישי (11.11.05)

אדם גולדמן
"אנחנו יורדים בירידה די מתונה וצרה, ומיד בתומה מתחילים לעלות בעלייה תלולה ביותר שלא ניתן
לראות מה יש אחריה. סיימנו את העלייה, אנחנו נמצאים מול מצבה ענקית, מאיימת, המקנה לנו את
התחושה – עד כמה אנו קטנים לעומת עוצמת המקום הזה.
זוהי הכניסה למחנה העבודה וההשמדה – מאידנק.
מחנה מאידנק מתפרס על שטחים רחבים ביותר, וכל השטח הזה הוא רק כשמינית מתכנונו המקורי של
המחנה. במחנה נמצאים אנשים מכ- 54 מדינות שונות. עקב עובדות אלה ניתן להסיק את המסקנות החשובות ביותר בנוגע לאידאולוגיה הנאצית – ההשמדה לא תיפסק עם הכחדת העם היהודי, הסלאבי או
כל עם אחר. ההשמדה והרוע טבועים ביסוד האידאולוגיה הנאצית ולא ייפסקו לעולם. מכיוון שמחנה מאידנק תוכנן להתפרש על שטחים כה עצומים ניתן לראות שכבר בשלב זה הנאצים מתכננים השמד עמים נוספים מלבד היהודים.
השלטון הנאצי מוביל למצב של השמדה עצמית. בכל שלב ושלב ישאפו הנאצים להשמדה של רבים יותר,
ולבסוף תגיע ההשמדה לתוך ה'גזע' הארי. "

יעל שפיר

"הביקור במאידנק היה ללא ספק אחת החוויות המשמעותיות ביותר במסע הזה. לראות את המשרפות,
את גז הציקלון-B שממשיך עוד היום לכלות את הקירות ומותיר עליהם כתמים כחולים.
כשנכנסנו למאידנק סיפרו לנו על ילדה (הלינה בירנבאום) שהגיעה לשם ועברה את הסלקציה, אבל אמא
שלה לא... היו לי דמעות בעיניים כששמעתי את זה. מה שהכי שבר אותי, באמת שבר אותי, היה הטקס. שתי בנות מהשכבה שרו את השיר "אמא", שיר עצוב ומרגש. כאן נפרץ המחסום והתחילו הדמעות. רק
המחשבה על לאבד את אמא... אני אפילו לא מסוגלת לדמיין את זה, אני לא רוצה לדמיין. אמא שלי היא האדם שהכי מבין אותי והכי קרוב אליי בעולם כולו. אני לא יכולה לדמיין את החיים שלי בלעדיה (ואני מקווה שגם לא אצטרך). כשהלכנו שם במאידנק עם חולצת המסע שלנו ודגל ישראל. הרגשתי גאווה עצומה. בני עמנו עברו את
הזוועות האלה, ובכל זאת אנחנו פה – זה לא הצליח! זה העניק לי תחושה טובה... נתן משמעות נוספת למסע..."


רשמים בעקבות היום הרביעי (10.11.05)

אסף רמון
"[...] אתמול היה יום מיוחד, וגם היום אני מצפה לאותה הרגשה. אתמול באושוויץ לא הפסקתי לחשוב על המזל
שהיה לסבתא שלי ולאמה. תודות למזל זה אני בחיים. סבתי ואמה חיו בוורשה עד למלחמה ואז
הועברו למחנה העבודה פלאשוב, שאליו נגיע בעוד כמה דקות. הן עבדו שם יחד עם עוד אלפי יהודים,
בעיקר מקרקוב וגם מהונגריה, במתפרה שיצרה מדים לצבא הגרמני. לאחר שנודע שהמחנה הולך
להיסגר, סבתי ואמה לא ידעו מה יהיה גורלן בשניות, דקות, שעות ובימים שיגיעו. כל האסירים הועברו
למחנות השמדה שונים, הן הועברו לאושוויץ. הם עברו שם את כל התהליכים ה"נורמליים" המחנה: הן
גולחו, הופשטו, נשטפו במים מזוהמים, וניתנה להן ה"תלבושת" האחידה של המחנה. עברו ימים, ועוד ימים
והן הצליחו לשרוד קצת ועוד קצת. עם הזמן והתנאים הנוראים אמה של סבתי חלתה בטיפוס חזקה
והעברה ל"בית החולים" של אושוויץ. היא "טופלה" שם על-ידי הרופאה היהודיה. סבתי לא הסכימה לעזוב
את אימה והתעקשה להישאר עמה בבית החולים. הרופאה לא רצתה לתת לה לחיות בבית החולים כי
חששה שגם היא תחלה בטיפוס. סבתי המשיכה להתעקש ולא ויתרה. בסופו של דבר הרופאה הסכימה,
ורשמה בטופס של סבתא שגם היא חולה בטיפוס. ברגע זה סבתא עוד לא ידעה שזה הציל אותה. סוף
המלחמה כבר היה קרוב, הגרמנים הבינו זאת והחלו מצעידים את אסירי המחנה בצעדות המוות.
הםהוציאו את כולם מהמחנה, אבל לבית החולים הם לא נכנסו. סבתי ואמה נשארו בבית החולים עד
שהרוסים הגיעו והצילו אותן. הביקור באושוויץ היה מסע במקום שבו החיים שלי ושל משפחתי לא היו מתקיימים ללא המזל הגדול של סבתי.
הרגשתי כאילו החיים הם מתנה, מתנה מהרופאה שהסכימה לאפשר לסבתי להישאר, או מהגרמנים שלא
זכרו את בית החולים. עכשיו אנחנו באוטובוס ממשיכים את המסע המיוחד הזה ואת החיים שניתנו לנו."

שי סער
"[...] הדבר החשוב במסע הוא להיות ביחד. כשאנחנו במקום מסוים שצריך לכבד אותו, אז כולם יהיו בשקט
ויקשיבו. אחר-כך, כשהולכים אז כל החברה באוירה טוב ועושים מצב-רוח טוב. [...] אפילו שקר, לא
מרגישים, כולם יחד עושים אווירה חמימה."

עומר סגל
"אם אני כותב ב'יומן הזה' כנראה שהיה פה משהו, כנראה שעבר עלי משהו... כנראה שהרגשתי משהו.
לפני למעלה משישים שנה סבא שלי גר בקרקוב שבפולין – ולפני למעלה משלוש שנים שבא שלי נפטר –
החלטתי שצריך לבקר בבית בו הוא גר, צריך, זה חשוב. היום עמדתי מול הבית שלו, בית גדול, מרשים וישן. אחרי שצילמתי כמה תמונות וצלצלתי בכמה מכפתורי
האינטרקום על-מנת להיכנס, נענה לבקשתי אחד מדיירי הבניין והדלת נפתחה. נתגלה לעיני חדר המדרגות, מדרגות עץ מתפתלות המובילות מעלה – אני מרים את הראש ועוברת בי
צמרמורת: לא כי צריך, לא כי חשוב... בזה הרגע התחלתי להבין. הקשר ביני לבין המסע הזה נעשה לי ברור ומובן מתמיד – אני פה כדי לזכור, כדי להיזכר, כדי להבין איך להגיב
כשמדברים על השואה, להבין מה אני מרגיש. תשובות עדיין אין לי.. אולי יהיו לי עד סוף המסע, אולי לא יהיו לעולם – בכל מקרה, אם אני כותב כאן 'ביומן
הזה', כנראה שהיה פה משהו"


רשמים בעקבות היום השלישי (9.11.05)

דנית לבנת
"[...] הייתי בטוחה שיהיה הרבה יותר קשה ושאני אבכה המון.. וזה פשוט לא קרה! כל הזמן עברה בי מן הרגשה
כזו של פספוס כי זה לא מה שציפיתי לו. ופה אני חייבת לציין שאבא שלי צדק כשאמר לי שאסור לצפות
כדי לא להתאכזב, כי פה באמת התאכזבתי... ציפיתי למשהו שונה!
יש עדיין משהו קטן שאני לא מבינה... איך בכלל הכול התחיל? איך הכול התפתח לדבר כה מזעזע? מחנה
ענקי שכולו נועד רק להשמדה! איך בכלל כזה רעיון יכול להיכנס למוח של בן אדם?! הגרמנים האלה חשבו על כל פרט, וזה פשוט לא יאמן!!
[...] ואז זה הכה בי. חשבתי על הילדים הקטנים שהופרדו מההורים שלהם, האנשים שעליהם סמכו כ החיים –
איך הם יכלו להסתדר בתנאים כאלו?! חשבתי על כל הצרחות והרעש שבטח היו במחנה... ואז התחלתי לבכות – מה הייתי עושה בלי המשפחה שלי? מה הייתי עושה ללא האנשים שאני יכולה לסמוך עליהם כ"כ
ולדעת שיעזרו לי כל הזמן?! אני מתגעגעת אליכם ואוהבת המון!!! [...] הביקור פה מקנה זווית חדשה לראייה על החיים... פתאום מתחילים באמת להעריך את כל מה שיש לך!
פתאום הכל נראה שונה ולא מובן מאליו. לילדים שהיו בגילי בתקופת השואה לא היו אמא ואבא שיחבקו אותם כל הזמן. לא היה להם אח אוהב כמו שיש לי! לא הייתה להם אהבה, לא היה להם כלום."

לירון ארהרדט
"[...] כשנכנסנו לאושוויץ והראו לנו את החפצים השייכים ל-6 מליון היהודים שנרצחו, עברה בי מעין צמרמורת
ובחילה נוראית. אז הבנתי באמת באיזה כמויות של אנשים מדובר. ה-6 מליון הם אנשים, כמוני וכמו
כולנו – ילדים, נשים, גברים. לא עוד מספר ברשימה כפי שהיו בשביל הנאצים. אני בטוחה שאת מה שראיתי ושמעתי היום אני אחקוק עמוק בליבי, ואבטיח לעצמי לא לשכוח לעולם!
הטקס ריגש אותו מאוד במיוחד בגלל שהיה במקום שבו הושמדו יהודים בכל יום, ואנו, למרות הכל, עדיין בחיים
ויש לנו מדינה עצמאית משלנו, צבא וכוח לשנות ולעשות."

יעל
"בהתחלה לא הצלחתי להתחבר לכל המקום ולזוועות שקרו פה, אבל כשהגענו לתא הגזים באושביץ 1,
וראיתי את המשרפות מבפנים התחלתי באמת להבין שלתוך התנור הזה שנראה כמו תנור אפיה, נכנסו
גופות. בבירקנאו כבר עמדו לי דמעות בעיניים כשנכנסנו ל"חדרים" (אם באמת ניתן לקרוא לזה ככה)
וראינו את הדרגשים שהם ישנו עליהם. כל דרגש היה מורכב מ-15 קורות עץ קטנות וישנו עליהם בערך 8
אנשים – בכל אחד. אפילו אני, קטנה, בחיים לא אוכל להידחס לכזה מקום קטן. אני לא מבינה איך
אנשים הצליחו לשרוד כל יום מחדש. אני באמת לא מצליחה לתפוס איך הם לא נשברו.
[...] כשישבנו על פסי הרכבת והסתכלנו אל תוך המחנה הוא נראה נטוש, קר ומפחיד כל-כך. הסתכלתי וחשבתי
על האנשים שנרצחו במקום הזה, אנשים שיכלו לפתח חיים שלמים. זה גורם לי להעריך מאוד את כל האנשים
שאני מכירה ואוהבת"


רשמים בעקבות היום השני (8.11.05)

שרה מירום, מחנכת יב'3
"מצמרר, קשה ובלתי נתפס – ומצד שני הכל כל-כך ירוק...
כך הרגשתי למראה הביתנים, מגדלי השמירה הגדרות והקרימטוריום, ולעומתם דשא ירוק ורענן, ספוג גשם...
ממש כמן שאמר ביאליק: 'השמש זרחה, השיטה פרחה – והשוחט שחט' (בעיר ההריגה). כל הזמן חשבתי שגם הם היו בני-אדם – איך יכול בן אנוש לעולל כך לאדם אחר? למישהו, שלא ראה מעולם,
שלא עשה לו כל עוול. אם זוהי תולדה של חינוך מעוות, אז אנחנו חייבים, בעזרת החינוך, להורות ערכים, מוסר, כדי שלא ישאלונו שוב: 'הזהו אדם?'

סתיו דדון
"[...]סיירנו בביתנים אשר בהם חלונות ראווה ומבעד לכל חלון מוצגות זוועות מחרידות: שלל של משקפי ראיה,

כלי בית (סירים בעיקר), כמות עצומה של זוגות נעליים ואלפי שערות גזורות. אכן היו אלה שערות אנוש. עם
כמה שהתקשיתי להאמין ולעכל, באותו רגע נחרדתי ממראה עיני והבנתי, סוף סוף הבנתי באמת, שאותם
נאצים השתמשו בהרבה מהדימיון הלא שפוי שלהם ושילבו אותו עם כל הרוע והאכזריות שבהם, כדי
ליצור את האימה האפלה הזו – להפוך אדם למעין חפץ, בהמה, או לדבר לא אנושי אחר."


רעות אשכנזי

"[...] זה יום השני, יום די קשה וכבד לכולנו. יום שגרם לי לשאול: האם כל זה קרה? [...] הכל נראה שליו, רגוע, אויר צלול, ולא כמו מקום שבו נרצחו כל-כך הרבה יהודים שלא ידעו לאן פניהם מועדות.
רק כשהגעתי לבירקנאו התחלתי להאמין שזה קרה, ולחשוב איך כל-כך קל להכחיש את השואה. [...] הבנתי משהו אחד - מאוד קל להכחיש את השואה כי זה דבר שנמצא למעלה מתבונתנו. ולכן, צריך תמיד לזכור, להזכיר ולעשות כל שביכולתנו כדי שדבר כזה לא יחזור.
הדבר הכי קשה שערכנו היה הטקס והדלקת נרות הנשמה. בתור אחת ששרה בטקס רעדתי, גם מהקור וגם מעצם העובדה שאני עומדת עכשיו, חיה ונושמת אל מול מקום שהיה לקבר, קבר של אנשים חפים מפשע שכל מה שעו הייתה "בחירתם" להיוולד יהודים.

לא בכיתי, לא ציפיתי לבכות, זה לא מפריע לי כמו לאנשים שמצפים שהביקור באושוויץ-בירקנאו יגרום להם לסערת רגשות, זה לא קרה לי, ואני לא יודעת למה. אולי בגלל העובדה שהכל הוא לא מוחשי וקשה לעיכול. אבל זה כן גרם לי לחשוב על החיים שלי, על המשפחה שלי, על החבריםשלי, שם בבית, בישראל וקצת להעריך אותם ואת העובדה שהם מלווים אותי בזמנים הכי קשים."