פרסום נאומים בטקסים משלחתיים

כאן ניתן לקרוא את הנאומים בטקסים המשלחתיים לאחר הקראתם בשטח.

נאום טקס אחרון - במחנה הריכוז פלאשוב

היום אנו מסיימים את מסענו בפולין. תם המסע אך לא נשלם. אנו לוקחים עמנו את המראות הקשים, את הזיכרונות ואת הסיפורים הבלתי נתפסים לתוך המסע הפנימי והאישי של כל אחד מאתנו, מסע שבו ניסינו וננסה להבין את שארע על אדמה זו. במהלך השבוע עמדתם מול משרפות תאי גזים ובורות הריגה. אנחנו המורים הבטנו בכם בגאווה נושאים את הדגל שלנו ושרים את "התקוה" . ראינו אתכם דומעים, כואבים, כועסים אל מול הרוע, ההשפלה וחוסר האונים. אך דעו, אתם מלח הארץ שבאתם לכאן, מוכיחים את הניצחון האמיתי של השפיות והצדק על פני הרוע והעוולות . עמידתכם כאן היא נקמתם של בני עמנו ששילמו בחייהם על היותם יהודים. מחר בערב אנו נחגוג את חג ראש השנה. בערב זה, שאנו נשב מסביב לשולחן החג עם בני משפחותינו וחברינו, תזדמן לנו ההזדמנות לספר את אשר ראינו וחווינו בשבוע זה – את סיפורו של עם ישראל ושואת יהודי אירופה – זוהי ההזדמנות שלנו להעביר את לפיד הזיכרון הלאה. אני בטוח כי נשוב ארצה רגישים יותר, אנושיים יותר ומודעים יותר למשימותינו כיהודים וכישראלים וכאלה אשר בעוד שנה נלבש את מדי צבא הגנה לישראל. תפקידנו אז יהיה להגן על מדינתנו, מדינת ישראל, להבטיח את שלום העם היהודי באשר הוא, ולשמור על ערך חיי האדם וכבודו. בשובנו היום לארץ כשאנו מבינים אולי את מלוא משמעות המילים "להיות עם חופשי בארצנו", וכאנשים חופשיים שחיים במדינה דמוקרטית, אנו מבטיחים לזכור ולא לשכוח ולהעביר את אשר נצרב בתודעה שלנו. אני רוצה לומר בשם כל הצוות שליווה את המסע שהבטנו בכם בהתרגשות ובאהבה רבה וראינו כיצד אתם מכניסים לתרמיל הזיכרונות שלכם את הסיפורים והמראות. אנו גאים בכם מאוד, אתם החוליה הבאה בשרשרת הדורות. ולכן, דווקא במקום זה הייתי רוצה להודות לצוות מדריכי יד ושם: חני, ליאת, גבי, ניצה, אסנת, גילה ,מודי וחגית על שהובלתם את המסע במקצועיות כה רבה, על שהפכתם את המסע לחוויה משמעותית שנחקקה בליבנו. לצוות האבטחה שליווה אותנו מהרגע שבו המראנו מנתב"ג ונתן לנו את תחושת הביטחון במסע. לצוות הלל טורס אשר דאג לכל צרכינו. לצוות התיעוד עמי ארונזון ועמוס שאול אשר עשו ימים כלילות כדי להנציח את מסענו, לרופאות המשלחת הלנה ואידה אשר טיפלו ברגישות ובמסירות בכל תלמיד ותלמידה, ולצוות בית הספר שעזר לי בהובלת המסע והיה בשבילכם הרבה מעבר למורים במהלך מסע זה: ל- טל, רותם, נעמה, עליזה, אורנה, מיכל, רחל, הלנה, איילה, אביטל, תמי, רונית, דרורית, איריס, שירה, רחל, עומר ואורלי. ותודה מיוחדת למיכל (שאלתיאל) אשר עבדה כה קשה בשביל שמסע זה יצליח. מיכל ליוותה ודאגה לכל פרט, מהקטן ועד הגדול, שהמסע יהיה משמעותי לכל אחד מכם. ולכם התלמידים, אני מאחל לכולכם חזרה שלמה הביתה, לישראל. שתדעו לקחת חוויה זו ולמנף אותה לנקודת ציון בעלת משמעות בחייכם כישראלים, כיהודים וכבני אדם. זכרו את מה שכתוב על גב חולצתכם, דבריו של אבא קובנר: "לזכור את העבר, לחיות את ההווה ולהאמין בעתיד".

נאום טקס ראשון - מחנה ההשמדה מיידנק

נאום טקס ראשון – מחנה ההשמדה מיידנק תלמידים יקרים, היום יום חמישי, כ"ג אלול, תשע"א, 22-09-2011 לפני שלושה ימים התחלנו את מסענו בפולין. מסע בן שמונָה ימים, מסע שבו אנו עוברים דרך מחנות השמדה. אנו עומדים מול תאי גזים ומשרפות. שם אנו מתבוננים, חשים, מרגישים ומקשיבים לקולות אותם אנו מנסים להבין את אשר התרחש כאן. אנו מבינים כי אנו חוליה קטנה בשרשרת ארוכה של דורות שהתחילה לפנינו ותמשיך אחרינו. אנחנו כאן כדי לגעת בעברנו ולחזק את הקשר עם החוליה הקודמת ולהושיט יד לחוליה שאחרינו. קיומה של שרשרת חזקה מותנית בקשר החזק שבין חוליותיה. וזכרו ! עם שאין לו עבר, אין לו הווה וגם עתיד לא יהיה לו. הכתובת החקוקה כאן מולנו מעל- "הר האפר"- "יהי גורלנו אזהרה לכם", תהווה נר לרגלכם למימוש רעיון זה.

נאום טקס שני - במחנה ההשמדה בירקנאו (אשוויץ 2)

עומדים אנחנו כאן היום, יום שני, כ"ז באלול, תשע"א, 26.9.11, תלמידי ומורי תיכון בליך רמת גן, על אדמת פולין במחנה אושוויץ ברקנאו, שישים ושש שנה אחרי התופת הנוראה שעברה על בני עמנו - שישה מיליונים יהודים נרצחו. בימים האחרונים עברנו יחד מסע קשה טעון ברגשות. צעדנו יחדיו באדמת פולין הרוויה בדם אחינו ואחיותינו אשר עונו, הושפלו ונרצחו באכזריות אנשים ללא כל הבחנה רק בשל היותם יהודים. התוודענו לטירוף, לחוסר האנושיות המחריד של בני העם הגרמני "הנאור" ועוזריהם בני עמי אירופה. בצעדינו בגטאות ובמחנות ראינו את הגבורה היום יומית של הילדים, הנשים והגברים, ונחשפנו לחמלה האנושית, עזרה ההדדית, האהבה והאמונה שעטפו את אחינו בימים הקשים מנשוא. ואילו כאן במקום הנורא הזה, במחנה ההשמדה אושוויץ ברקנאו, נחנקו ונשרפו כ-1.2 מיליון יהודים. היה זה מפעל המוות המזוויע ביותר של הגרמנים אשר כאילו הכריזו מתוך הפסוק בספר תהילים, פרק פ"ג, פסוק ה', "לכו ונכחידם מגוי ולא ייזכר שם ישראל עוד". שישים ושש שנה חלפו מאז ועדיין הזוועה זועקת לשמים. שישים ושש שנה אחרי באנו לכאן תלמידים ותלמידות, מורים ומורות במדינת ישראל כעדים לשואה הנוראה ביותר. אנו ניצבים כאן, במחנה ההשמדה אושוויץ ברקנאו , מניפים את דגלנו, דגל ישראל ואומרים לעצמנו ולעולם כולו "עם ישראל חי". יהי זכרם ברוך של ששת מיליוני היהודים אשר נרצחו ונטבחו ע"י הצורר הנאצי. יהי זכרם ברוך!